(א) ואם שהה יותר כו׳ – עיין בנה״מ לקמן סי׳ רל״ב ס״ג בענין אם לא היה יכול לתבוע או לחזור מחמת שלא היה המאנה בביתו והוא נשתמש בו כו׳ ע״ש יובא שם סק״א וע״ש עוד:

(ב) ולא לתבוע אונאתו – עבה״ט בשם ש״ך שכ׳ משמע שכבר נתן המעות וכ״כ בהג״א כו׳ וע׳ בקצה״ח שכ׳ על זה ומסתימת הפוסקים משמע דאפילו לא נתן מעות נמי המקח קיים משום דחזקה מחל וה״ל מגו במקום חזקה [ר״ל חזקה אלימתא דהוה כאנן סהדי ע״ל סי׳ צ״ט ס״א בהגה ב׳ ובבה״ט שם סק״ח] עד כאן לשונו אכן בנה״מ העתיק דברי הש״ך להלכה [וצ״ל דס״ל דלא הוי חזקה אלימתא רק כמו חזקה א״א פורע תו״ז לעיל סי׳ ע״ח ס״ה] גם הגאון בעל תוספת יו״ט בספרו פלפלא חריפתא פ׳ הזהב סי׳ כ׳ אות מ׳ דעתו כן בפשיטות דעל מ״ש הסמ״ע ס״ק י״ד [הובא בבה״ט לעיל סק״ח] דהלוקח אף שעדיין מוחזק בדמי הקניה א״י לומר לא אמחול בפחות משתות דבטלה דעתו כו׳ כתב ע״ז וז״ל והכא דוקא בפחות משתות הוא דאמרי׳ בטלה דעתו כו׳ אבל בשתות ושהה כדי שיראה כו׳ דתו לא מהדר משום דודאי מחל כמ״ש רבינו [הרא״ש] לעיל כי הוה עדיין מוחזק במעותיו לא מצי למימר לא מחלתי כדאית׳ בהגה לעיל בשם ר״ב מריגנשבורג דמגו דיכול לומ׳ נתתי לך יכול לומר לא נתרציתי עכ״ל. ועיין בס׳ שער משפט שהסכים ג״כ הכי לדינא וכ׳ דנ״ל דאף במקום דלית ליה מגו דפרעתי יכול לחזור בו ולא מטעמיה דהג״א אלא כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר דלכך לא חשש לחקור על אונאתו מיד וכה״ג איתא להדיא בש״ס בכורות דף י״ג ע״ב גבי הלוקח גרוטאות מן העו״ג כו׳ וכ״כ התוס׳ בכתובות דף נ״ח ע״א בד״ה הנהו קלא אית לה דכל היכא דלא נתן מעות ל״ש ה״ל לבדוק וא״כ הכא נמי י״ל דכל היכא דלא נתן מעות ל״ש לומר דה״ל להראותו לאחר משום דאין דרך למהר ולחקור אם נתאנה כל שלא נתן מעות וזה ראיה גדולה לדינא דהג״א אף בלא טעמא דמגו וכן נ״ל עיקר עכ״ד ע״ש וכן נראה דעת המל״מ פט״ז מה׳ מכירה דין ג׳ דעל מ״ש הה״מ שם [הובא בסמ״ע סי׳ רל״ב סק״י] בשם יש מי שכ׳ במוכ׳ דבר שיש בו מום והוא דבר שיכול לבחנו ולנסותו לאלתר דאינו חוזר כ׳ על זה דנ״ל דאם היה המקח בהקפת המעות כיון שהלוקח עדיין מעות המכר בידו י״ל דמש״ה לא הקפיד לנסותו מיד ולעולם לא מחיל והביא ראיה לזה ממ״ש בעה״ת שער ז׳ גבי טענו חטים והודה לו בשעורין כו׳ [שהובא לעיל סי׳ פ״ח סי״ב בהגה ע׳ בסמ״ע שם ס״ק כ״ז] ומשמע במל״מ שם דה״ה לענין אונאה לאחר שיעו׳ כדי שיראה ע״ש. גם בס׳ בית מאיר לאה״ע סי׳ צ״ג סי״ג כ׳ כן דבלא נתן מעות אין צריכים לטעמ׳ דמגו דזה דומה למ״ש בח״מ סי׳ פ״ח סי״ב היכי שהיה תפוס בשעת התביעה אמרינן דלא תבע שעורין מפני שהיה מוחזק [וכ׳ שם דעל טעמא דמגו יש לפקפק דלא נראה הכי מהסמ״ע שם ס״ק כ״ח ומהב״ש באה״ע שם ס״ק כ״ג] ע״ש. וכן נראה דעת הגאון רע״ק איגר זצ״ל בחידושיו למס׳ ב״מ דף מ״ט ע״ב דכל מוחזק במעותיו לא רמיא עליו להראות לתגר וליכ׳ ראיה דמחל והביא ג״כ הראיה מתוס׳ כתובות דף נ״ח הנ״ל [וכ׳ שם ומ״מ מודינא דאם בשעה שלקח לא נתן המעות ושהה כדי שיראה ואח״כ נתן המעות ובא אח״כ לחזו׳ אף דמשעה שנתן המעות ואילך לא שהה שיעו׳ כדי שיראה מ״מ אמרינן מדהיה לו זמן להראות לתגר ונתן מעות ולא הראה מתחלה לתגר ע״כ דמחל. ע״ש וע׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ מ״ח שנשאל ג״כ על ענין זה במעשה בראובן שקנה ספינה משמעון והיא עמדה בנמל כשלש פרסה מהעיר וקודם שקנה שלח איש היודע ומבין בטיב הספינות והגיד לו שהוא שוה הדמים שקצב וסמך עליו וקנאה ונתן דמים רק נשאר בידו סך מסוים עד זמן מיוחד ואח״כ נמצא אונאה במקח יותר משתות רק שנשתה׳ יותר מכדי שיראה לתגר ערך ג׳ או ד׳ שבועות וטוען שלא נודע לו בבירור עד עתה ולזאת רוצה להחזיק במעות שבידו או לבטל המקח והלה טוען כבר שהית כדי שיראה כו׳ ומחלת אונאתך מה דינו והזכי׳ שם דברי הש״ך הנ״ל וגם דברי הקצה״ח שכ׳ עליו דמסתימות שאר פוסקים לא משמע כן והטעם י״ל דל״מ מיגו דהוי במקום חזקה דודאי ידע ומחיל והוא ז״ל תמה על הקצה״ח בזה דודאי משמע כן מדברי הרמב״ם והמחב׳ וכמ״ש הש״ך וכן מבוא׳ מלשון המשנה והגמ׳ דשיעו׳ כדי שיראה לא נאמר רק על חזרת תשלומי אונאה ביד המאנה כשכבר בא גזילו לידו ומ״ש הקצה״ח שהוא כגד חזקה ז״א דמדברי הרא״ש מבוא׳ דאין בזה חזקה כלל רק סברא בעלמ׳ שלא להוציא מיד המוחזק וכן מבואר בתשו׳ מהרי״ט ח״ב סי׳ י״ט כו׳ ולכן העיקר בזה לדינא כהש״ך וגם שהש״ך סיים וצ״ע אין זה מוציא מידי ודאי משמעות הרמב״ם והמחב׳ כו׳ והוסיף ג״כ לומר דאין אנו צריכין בזה לטעם מיגו כלל רק דעיקר הדין כך הוא דכל זמן שאונאתו בידו אין הלה יכול להוציא מידו מטעם דאין זו ראיה על המחילה דיכול לומר מאי אצווח הלא עדיין מעותי בידי ולא אוציאם מידי עד שאחקו׳ על זה ולא מחלתי כלל והוסיף וכ׳ עוד טעם דאין מועיל בזה מחילה כלל ואטו אם אדם אומר לחבירו אני מוחל לך על מה שתגזול ממני המפני זה יהא מותר לגוזלו ונניח לו לעבו׳ בל״ת. ואין מחילה מועיל רק במה שכבר ביד חבירו ודוקא בחוב אבל מה שעדיין ת״י אין מועיל מחילה כלל כמבוא׳ בכל הפוסקים [ע״ל סי׳ רמ״א סעיף ב׳ וג׳ וע׳ בתשו׳ חו״י סימן קס״ג הובא קצת לעיל סי׳ קנ״ו ס״ה סק״ז] וכ״ש בזה שאין כאן רק ספק מחילה מדשתק ואיך יוציא מת״י עבור זה. ושוב הביא ג״כ דברי המל״מ פט״ז מה׳ מכירה הנ״ל דמפורש בדבריו סברא זו דאם המעות עדיין ביד הלוקח אין ראיה על המחילה כו׳ ולכן מסיק לדינא בנדון השאלה הנ״ל דכיון שהלה מוחזק בסך מסוים מדמי המקח יכול לעכבם בעד אונאתו ואף לזמן מרובה ואין כזה שיעו׳ כדי שיראה ואין שתיקתו ראיה למחילה כלל והבא לכופו להוציא מיד׳ המעות הוא עובר בלאו דלא תונו ומחזיק בידי עוברי כו׳ כמ״ש הראב״ע בפ׳ לא תונו דנא׳ לשון רבים דקאי על המסייעים בזה עכ״ד ע״ש ולכאורה דברי המשכנות יעקב הל״ל צ״ע טובא לפי המבוא׳ בלשון השאלה דקודם שקנה הספינה שלח איש היודע ומבין וסמך עליו כו׳ לפ״ז לא היה צריך לטעם שהלה מוחזק בסך מסוים מדמי המקח דאף אם כבר סילק לו כל דמי המקח הדין דיכול לחזור בו אף לזמן מרובה כיון שקנה ע״פ תגר וכמו שאכתוב בס״ק שאח״ז וצ״ל שהמעשה היה שאחר שנתוודע לו שהמבין טעה שהה אח״כ כדי שיראה. וזה שכ׳ רק שנשתהה יותר כו׳ אין כוונתו משעת הקניה רק משעה שנמצ׳ אונאה אמנם הלשון לא משמע כן וצ״ע. ובעיקר הדבר שהסכימו הגאונים הנ״ל דהיכ׳ שהלוקח מוחזק במעותיו יכול לחזור אף לאחר שיעו׳ כדי שיראה ונחלקו בטעם הדבר דהג״א והתוי״ט והש״ך ונה״מ נקטו טעם דמגו והשער משפט והמל״מ ובית מאיר וחידושי רע״ק איגר ז״ל ומשכנות יעקב הנ״ל כתבו הטעם כיון שהוא מוחזק לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל. נלע״ד דיש נ״מ בין הטעמים הנ״ל לענין אם צריך הלוקח לישבע שלא נתרצה דלטעם הג״א וסייעתו משום מגו דפרעתי א״כ צריך לישבע היסת דאף שהמוכ׳ א״י להכחישו בברי מ״מ כיון דאינו נאמן אלא במגו דפרעתי צריך לישבע היסת כמו אילו טען פרעתי וכמ״ש הש״ך בסי׳ קכ״ו ס״ק נ״ו [והובא קצת בבה״ט שם ס״ק מ״ה] אולם לטעם המל״מ וסייעתו משום שלא חשש לחקור כ״ז שהוא מוחזק א״צ שבועה כלל. ועוד יש נ״מ היכא שבעת הקניה קנה במזומנים רק אח״כ אחר שיעור כדי שיראה תפס הלוקח מהמוכ׳ שלא בעדים דלטעם הג״א וסייעתו משום מגו גם בכה״ג שייך מגו ויכול כו׳ לא נתרציתי [וכן מבואר להדיא בבית מאיר שם] אבל לטעם המל״מ וסייעתו משום שלא חשש לחקור כ״ז שהיה מוחזק א״כ בזה שלא היה מוחזק מתחלה היה לו לחקור ומדשהה ולא חקר ע״כ דמחל ול״מ ליה תפיסתו אח״כ כמבוא׳ בסמ״ע סי׳ פ״ח ס״ק כ״ח הנ״ל. וכן להיפוך אם קנה בהקפה ואח״כ אחר שיעור כדי שיראה תפס המוכר דמי מקחו בזה לטעם דמגו כאן ליכא מגו וא״י לתבוע אונאתו אבל לטעם שלא חשש לחקור כיון שהיה מוחזק גם כאן שייך טעם זה ויכול לתבוע אונאתו ומוציאין מיד המוכר ודינו כמו קודם השיעור כדי שיראה. ונראה דכל כה״ג הדין עם המוחזק ויכול לו׳ קים לי. וראיתי בס׳ עמודי אור שנדפס מחדש בסי׳ ק״ח בעובדא שראובן מכר חפץ לשמעון ולקח קצת מעות והמותר קבע לו זמ״פ לכמה ימים ולקח שמעון תיכף החפץ ואחר זמ״פ תבע ראובן מעותיו והשיב לו שמעון אוניתני ביותר משתות ויש לי עדים על זה אמר לו ראובן למה לא תבעת אותי תוך כדי שיראה והשיב שמעון לא חששתי לדון עמך כיון שהיו מעותיך בידי ופסק שם שהדין עם המוכר עש״ב. ולפי מה שנתבאר אין פסקו עולה יפה דשמעון דינא קאמר (ומ״ש שם וז״ל ועוד היה בנידון שלנו צד גדול לזכות המוכר דהנה הסמ״ע בסי׳ קכ״ו סקל״ט הקשה לדעת בעה״ת כו׳ ותירץ דחשב מהיכי תיתי יתבענו קודם הזמן וזה ניחא התם כו׳ עכ״ל איני מבין דבריו דבאמת לשון הסמ״ע שם אינו כן רק כתב די״ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעיני כיון דלא הגיע זמני כו׳ ע״ש א״כ גם בנ״ד י״ל כן) וצ״ע. ועיין בתשו׳ חות יאיר סי׳ קפ״ז במעשה בראובן שהיה משרת אצל לוי כמה שנים ועל שכרו לוקח מחנותו של לוי כל צורך מלבושיו ומלבושי אשתו ובניו ולבסוף נדחה מבית לוי ותבע לוי לראובן הנזכר סך עשרים ר״ט שנ״ח לו בפנקסו מה שלקח בחנותו יתר על שכרו בהמשך י״ב שנה שהיה אצלו וראובן השיב שהחשבון אמת ע״פ הרשימות אכן אחר שקיבל ממנו בהמשך הזמן בסחורות יותר ממאה ר״ט ורשם לו מקח הסחורות ביוקר רב משוויין ודמי מכירתן לאחר רק דחשב מאחר שאינו מוציא ממון מכיסו רק בא בשכרו לא יקפיד אבל עתה שנצרך לשלם המותר הוא מערער על הכל שאם יחשוב כל הסחורות כפי דמיהן לא ישאר חייב לו מאומה. והעלה שם דהדין עם ראובן מאחר שהאונאה יתר על שתות ואף שנשתהא הרבה לא אמרי׳ דמחיל כיון שזה נותן טעם על שתיקתו הן בטוען שתיכף ידע בעת שלקחו או אח״כ סמוך נודע לו ואפי׳ אם אמר לו לוי בפירוש או כל מוכר סחורתו שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים אינו שוה רק מנה ומ״מ איני נותנו לך רק במאתים ולא א״ל ע״מ שאין לך עלי אונאה הלוקח חוזר כו׳ ואפי׳ טעם כל דהו שנותן הלוקח על ששתק בשעת לקיחתו או בשעה שנודע לו מהני כו׳ וכל זה אפילו פרע הלוקח כ״ש בנ״ד אם יבורר שהמוכר אינהו ביותר משתות שהמקח חוזר וכאן שכבר בלו המלבושים הנעשים מהם ואפי׳ רק נחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמי הסחורות אינו פורע רק כדי שוויין בשומא כדרך מכירות הסוחרים וזה דוקא בסחורות שעדיין בעין שנדע שאינה אותו משא״כ להתעולל למפרע הרי אין לו עליו טענה ברורה דמאן שם ליה ע״ש. והנה מה דמבואר בדברי החו״י הנ״ל דאפילו בלו המלבושים הנעשים מהם או שנחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמיהן אינו פורע רק כדי שוויין בשומא כו׳ לע״ד זה אינו אלא כיון שנשתמש בהם צריך לשלם כפי ההשוואה וע׳ בנ״צ מ״ש בזה:

(ג) שהיה לו אונס – כתב בנה״מ ונראה דאם מברר שהראה לתגר ואמר לו התגר שהוא שוה כמו שנתן והתגר טעה יכול לחזור בו אפילו לזמן מרובה שאין לך אונס גדול מזה וכ״כ הש״ך בסימן ש״ו ס״ק י״ב וכן מוכח בתשובת הרא״ש שהביא הטור בסימן זה גבי אם נתרצו שניהם לגמור ע״פ שומת לוי ע״ש ועמ״ש בס״ק שלפני זה:

(ד) היה יודע הלוקח – ע׳ בקצה״ח ובנה״מ ומ״ש הנה״מ בסוף דבריו להשיג על הקצה״ח וז״ל גם מה שכתוב דכששניהם יודעין מהאונאה הוי כאלו התנה כו׳ לא נהירא חדא כו׳ ועוד דמוכח מהא דב״מ הנ״ל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בעינן דוקא שיאמר ע״מ כו׳ עכ״ל ע׳ בזה בתשובת גליא מסכת ס״ס ד׳ שכ׳ דהנכון עם הקצה״ח דבאמת בכולהו עניינא שהידיעה ברורה וגלויה דמחיל א״צ ע״מ רק גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בזה יש קצת מקום לומר שאין המחילה אצל הלוקח חלוטה כ״כ דאפשר שהלוקח חושב שהמוכר להשביח מקחו אומר כך ובחמת שוה יותר לכן בעינן על מנת כו׳. עש״ה:

(ה) שהרי המקח בידו – עיין בנה״מ שכ׳ ולפ״ז אם קנה בק״ס והמקח עדיין ת״י המוכר הוא להיפך שהמוכר א״י לחזור בו אם נתאנה שהרי המקח בידו והלוקח אם נתאנה יכול לחזור בו שהרי אין המקח בידו ושיעור כדי שיראה מתחיל אחר שבא המקח לידו עכ״ל. ולעד״נ דבכה״ג גם המוכר יכול לחזור בו לפמ״ש לעיל ס״ז סק״ב בשם כמה רבוותא ז״ל דהיכא שהלוקח משך החפץ ולא נתן הדמים יכול הלוקח לחזור בו אף אחר שיעור כדי שיראה משום כיון דהלוקח מוחזק במעותיו לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל ע״ש א״כ הכא שהמקח ת״י המוכר י״ל ג״כ כיון שהמוכר מוחזק בהחפץ לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל (אך הנה״מ לשיטתו דלא ס״ל טעם זה רק טעמו של הג״א משום מיגו כמ״ש לעיל בשמו וגם בסימן רל״ב ס״ג חולק הנה״מ על המל״מ וכ׳ דבלא מגו אינו נאמן לומר דלא מחיל ע״ש וא״כ י״ל דכאן מיירי בליכא מגו דהחזרתי כגון שראו עדים עתה את החפץ בידו או שהוא מפורסם שהוא בידו כעין מ״ש לעיל סי׳ ע״ב סי״ח אולם לדעת המל״מ וכמה רבוותא הנ״ל דס״ל דאף בלא מגו יכול לומר לא מחלתי א״כ ה״ה הכא במוכר מוחזק) וכן נראה דעת הגאון רבינו עקיבא איגר זצ״ל בחידושין למס׳ ב״מ דף מ״ט ע״ב. ומבואר שם דאף מי שיחלוק על סברא הנ״ל ויסבור דמוחזק לא מהני היינו דוקא היכא שהמקח נגמר בקנין גמור במשיכה או בק״ס בזה י״ל כיון דאין בכחו לחזור ואין לו על מה לסמוך מוכח דמחל אולם אם המקח לא נגמר בקנין גמור רק ע״י קנין מעות שהלוקח נתן מעות ולא משך החפץ וגם לא קנה בק״ס בזה ודאי יכול המוכר לחזור אף אחר שיעור כדי שיראה וא״צ לקבל מי שפרע דכיון דליכא קנין גמור רק לענין מי שפרע בזה ליכא ראיה דמחל מדשהה כדי שיראה די״ל דסמך עצמו על מה שבידו לחזור ע״י קבלת מי שפרע. עש״ה:

(ו) ואצ״ל בביטול מקח – עיין בתשו׳ רשמי שאלה סי׳ נ״ז שנסתפק אם הלוקח כבר מכר החפץ לאחר אם נאמר דגם המקח השני בטל דהוי כמוכר דבר שאינו שלו וא״כ יכול המוכר ראשון להכריח ללוקח ראשון ושני לבטל המקח או לא. והביא ראיה מדברי המל״מ פ״ה מה׳ אישות הלכה ז׳ שהוכיח בסוף דבריו מרמב״ם פ״ד מה׳ ממרים ה״ג דביטול מקח לא הוי גזילה ואביו הרב ז״ל השיב לו יפה דנת שהמקח השני נתקיים ואף אי ביטול מקח הוי גזילה מ״מ הלוקח שני ודאי אינו מחוייב להאמין למוכר וללוקח ראשון שהיה מקח טעות ביניהם דילמא איכא שום ערמה ביניהם או שמכר הראשון מחמת דחקו וידעו שניהם מן האונאה ובמה יוודע זה דליכא ערמה. וא״כ (לענין אם צריך לוקח ראשון לשלם למוכר כל דמי שווי החפץ) אם יקבל הלוקח ראשון בחרם שלא היה יודע שיש ביטול מקח וא״כ מכר ברשות המוכר ואילו אבדו בידים או שנתנו לעו״א ודאי דלא היה צריך לשלם מביתו השתא נמי דמכרו לישראל אחר ודאי א״צ ליתן יותר ממה שקיבל כו׳ אבל אם אינו יכול לקב״ח כנ״ל אז ודאי צריך ליתן למוכר ראשון דמי שוויו של החפץ. אמנם ראיית המל״מ הנ״ל מהרמב״ם ה׳ ממרים אינו מכיר כו׳ עכ״ד ע״ש. וע׳ בנה״מ לעיל סק״א:

(ז) אבל אם נשתנה השער – עיין בתשו׳ חא״ז פמ״א ח״ב ס״ס ח׳ שכ׳ על נדין השאלה שם וז״ל אנן נ״ל אם נתייקרו העורות או הוזלו כ״כ עד שנתאנה המוכר או הלוקח שתות כיון דלא היה למוכ׳ באותו עת הסחורה ההיא ברשותו אלא שהתחייב באופן המועיל כשיהיה לו שמחיוב למכו׳ לו וכיון שעכשיו יש במקח הזה אונאה חוזר אע״ג דקיי״ל בסי׳ רכ״ז ס״ט דאם נשתנה השער דא״י לחזו׳ התם מיירי במטלטלים שהם בעין בשעת המכירה אבל בנ״ד שהתחייב במה שאינו ברשותו והתחייב לקנות א״כ באותו זמן שקונה יש בו אונאה בשלמא אם נותן כל המעות על המקח חשבינן כאילו קנה מיד לפי סך המעות ואשתכח דכי אייקר ברשותו דלוקח אייקר וצריך המוכר לקיים תנאו וכמו כן אם הוזל ברשות לוקח הוזל אבל היכי שלא נתן שום מעות למוכ׳ אלא עשו שטר התחייבות נהי דלא יוכלו לחזור דחשבינן כאילו הוי ברשותו וקנו בדרכי הקניה מ״מ עכשיו שנתאנה למה לא נדון בהם דין אונאה בשתות וביטול מקח ביותר משתות כו׳ עכ״ל עש״ה ועמ״ש בזה לעיל סי׳ ר״ט ס״ו ס״ק י״א. ועיין בתשו׳ בית אפרים חח״מ ס״ס ד׳ שהוא ז״ל בכיוצא בזה במי שתחייב עצמו להעמיד סחורה לחבירו לזמן פלוני והוא ישלם לו בזיון ההוא בב״צ ובזמן ההוא עלה הב״צ או ירדו אם מחוייב לקיים המקח או יש לדון לפי השער אשר בזמן ההוא ויש בו אונאה או ביטול מקח ודעתו נראה דאם בשעת מו״מ היה ידוע שאפשר שבעת ההוא יעלו או ירדו ועשו המקח ביניהם בק״ג באופן שאינו יכול לחזור גם בזה לא מצי הדר ביה ואין בזה דין אונאה דמעיקר׳ אדעתא דהכי נחית וגמר ואקניה אם לא שעלה או ירד כמה מעלות שלפי ראות עיני הב״ד לא ה״ל לאסוקי אדעתיה שיהיה שינוי כזה ע״ש. ועיין בנ״צ בענין אם היה בעת קניית הסחורה רק קנין מעות ואח״כ קודם משיכה נתייקר השער באופן שיש שיעור או אונאה או ביטול מקח אי חייב המוכר לקבל מי שפרע ע״ש:

(ח) על המתאנה להביא ראיה – עיין בתשו׳ חתם סופר חח״מ ס״ס ל״ז מה שהקשה ע״ד רמ״א אלו. ע״ש:

(ט) אם מכר מפני דוחקו – עיין בתשו׳ רשמי שאלה סי׳ נ״ג בנידון אשה שמכרה טליתו של בעלה בשליש שוויו בעוד שלא היה בעלה בביתו. והתנצלתה שמכרה מחמת דוחקה ואחר כמה שנים בא בעלה לביתו ורוצה לחזור ולבטל המקח. והשיב דלכאורה א״י לבטל המקח לפי המבואר בא״ה סי׳ ע׳ ס״ה דכשהלך בעלה למ״ה אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים כו׳ וכ׳ הב״ש שם דאם יבא הבעל א״י להוציא מה שמכרה כו׳ גם בלא״ה סתם נשי דידן יש להם דין נו״נ תוך הבית ויש לה רשות למכור בלי רשות הבעל ובפרט בדבר מועט כו׳ וא״כ הרי מבוא׳ בח״מ סי׳ רכ״ז דאם מכר מפני דוחקו א״י לחזור מחמת אונאה. איברא דיש לחלק דבשלמא התם שמכר בעצמו בודאי יש לאדם כח לבזבז נכסיו ולהכי אם מכר מחמת דוחקו אמרינן בודאי ידע ומחיל אבל בנ״ד אף שהלך בעלה למ״ה אכתי מאן יימר דיש לה כח ג״כ לבזבז מנכסי בעלה אף מחמת דוחקה דהרי היה למכור בב״ד ואם כן הבעל עומד וצווח אפשר יש לו כח לבטל המקח כו׳ וגם אפשר דצרך חקירה אם לא הטריחה כלל במכירתה להראות הטלית גם כן לאחרים לשאול כמה הוא שוה רק הלכה לבית הלוקח ומכרה תיכף אפשר דזה דומה לפשיעה בפקדון המבוא׳ בש״ך ס״ס צ״ו כו׳ ואפשר שהאשה נאמנת על זה בשבועה ולא הוי להוציא שהרי הלוקח אינו מוחזק רק מספק שא״י אם פשעה עיין בסי׳ צ״א ס״ג כל דהאי ידע והאי לא ידע כו׳ ע״ש דמסיים דאם יהא דעת המעיין נוטה לחלקי הסותר יעשה פשרה:

(י) אפילו בספרים – עבה״ט ס״ק י״ט וע׳ בתשובת ח״ס חח״מ סי׳ קכ״ג שכתב טעם נכון למה שינו הפוסקים לשונו של ר׳ יהודה ולא פרטו ס״ת ומכ״ש שארי ספרים ע״ש:

(יא) אבנים טובות וכו׳ – עבה״ט ועיין בתשובת כנ״י סי׳ פ״ה אודות התקנה שניתקנה בקהלתו מזמן רב שלא יהיה טענת אונאה באבנים טובות ומרגליות וז״ל. התקנה מאחר ששגור בפי עולם לטעון טענת אונאה במו״מ אבנים טובות ומרגליות ורוב הקהלה מחייתם באותו מו״מ ומכח טענה זו א״א לישא וליתן במו״מ הנ״ל בכן כדי להעמיד המו״מ על בוריו וגם שלא יהא ח״ו נגד ד״ת עשו הקהל שאלת חכמים איך לתקן שלא יהיה נגד דין תורה ויצא מפי חכמים שטענת אונאה במו״מ אבנים טובות ומרגליות לא יהיה יותר רק כל זמן שהסחורה ביד המוכר ותיכף שיקח הסחורה לידו וילך מן המוכר אף שלא נתן הלוקח המעות וגם לא חתם חילוף כתב אעפ״כ מחוייבים להחזיק הסחורה כפי שקנה ואין לו שום טענת אונאה כו׳ ועתה אירע שנתאנה המוכר יותר מחציו ותבע את הלוקח וכתב דנראה דכתקנה הנ״ל לא נתקנה רק על הלוקח מטעם הנ״ל אבל לא על המוכ׳ ועל המוכר נשאר ד״ת כו׳ ואף בלוקח דיקא אם נתאנה פחות מחציו אבל אם נתאנה בחציו דהיינו כפלים מן שוויו לא נתקן. דהא מפורש בתקנה הנ״ל שלא רצו שיהא נגד ד״ת ואיך יצא מפי חכמים לתקן כן שהוא נגד ד״ת. א״ו שפסקו כדעת ר״ח שפסק כר״י כו׳ ודבר זה רשות לחכמים לעשות משום תיקון עולם כמ״ש הרא״ש דרשות לחכמים לפסוק כפוסק אחד לתקנת עולם לפ״ז הרי גם לר׳ יהודא בכפל יש אונאה כמפורש בפ׳ הזהב כו׳ ע״כ הנני פוסק בלי פקפוק במוכר נשאר דין תורה ואם נתאנה לוקח בכפל המקח חוזר אף ביובעלי״ן עכ״ד ע״ש:

(יב) המחליף כלים בכלים – כ׳ הסמ״ע זה מיירי אפילו שמו הכלים קודם המכירה כו׳ ועיין בנ״צ הבאתי דרבים חולקים על זה ולכן העליתי לדינא דבכלים אם שמו קודם והמתאנה מוחזק אין מוציאין מידו דיכול לומר קים לי כו׳ עש״ב. ומ״ש הבה״ט זה מדת ימים שנסתפקתי כו׳ והכרעתי דמיירי אפילו היו רוציה לסחורה כו׳ ועיין בתשובת הרדב״ז ח״ד סי׳ רס״ט שלא פסק כן אלא דדוקא בבעלי בתים המחליפים כלי בכלי או בהמה בבהמה דאין להם אונאה אבל בכלים ובהמות העומדים לסחורה יש להם אונאה אפילו לדעת הרמב״ם ע״ש גם בנה״מ ס״ק י״ב הביא דברי רדב״ז אלו לפסק הלכה אך כ׳ ונראה דזה דוקא כששמו אותן קודם או אחר כך אבל בשלא שמו אותן לא קודם ולא אח״כ אין לו אונאה דלא גרע מפירות וכ״כ הש״מ בפרק הזהב סוף דף מ״ו תשובה שאלת להר״י אבן מיגש וז״ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין א׳ מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שעיקר בידינו חליפין אין בהן אונאה עכ״ל עיין שם (ועפ״ז י״ל דלא פליגי הרדב״ז עם הרשד״ם כמו שחשב הבני חיי שהזכיר הבה״ט רק דהרשד״ם מיירי בלא שמו והרדב״ז מיירי בשמו ובזה מיושב מה שתמה בס׳ מחנה אפרים הלכות מכירה סי׳ ח על הרדב״ז הנ״ל מדברי הש״מ בשם מהר״ן מיגאש דמבוא׳ שם דאפי׳ במחליף סחורה בסחורה אמרוה ע״ש ולהנ״ל לק״מ כיון דהרדב״ז מיירי דוקא בשמו. ונראה לע״ד דבכה״ג אם האונאה טפי מפלג׳ חוזר כיון דבעומדים לסחורה ל״ש טעמא דהרמב״ם שזה רוצה כו׳ רק טעמא דתלמידי הרשב״א דאתמעט מגזה״כ א״כ באונאה טפי מפלג׳ חוזר כמו בקרקעות עיין בנ״צ ד״ה אין להם אונאה. ואם אחד לקח כלי לעצמו והשני לקח הכלי לסחורה דינו כמו במחליף כלי על פירות שיתבאר בס״ק שאח״ז. גם נראה דאם מחולקים זע״ז המתאנה אומר לסחורה לקחתיו והמאנה אומר לצורכך לקחת יש ללמוד דבר זה מלקמן סי׳ רל״ב סכ״ג וצ״ע. ועי׳ בתשו׳ שבו״י ח״א סי׳ קס״ו במעשה בשותפים שהחליפו עם שמעון טבעת על פירות ואותן פירות שוין לפי השער שבשוק לערך עשרים זהובים וכשהראה שמעון הטבעת לתגר לערך ששה זהובים ולא יותר ובקש שמעון לחזו׳ בו ולבטל המקח כיון שנתאנה יותר משתות והשותפים טענו שאין אונאה בחליפין. והשיב דאין לפשוט זה מדיוק ל׳ הרמב״ם שכ׳ המחליף כלים בכלים כו׳ משמע אבל כלים בפירות יש אונאה דא״כ נדייק מסיפ׳ איפכ׳ שכ׳ אבל המחליף פירות בפירות כו׳ אך באמת נראה דבכה״ג יש דין אונא׳ דהנה יש להבין טעמו של הרמב״ם דהמחליף כלים בכלים אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון דא״כ מאי איריא חליפין אפי׳ לקח כלי במעות נמי נימא הכי דאין בו אונא׳. לכן נ״ל לפרש טעמו הוא דדוק׳ המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאינו רוצה לקנות במעות רק להחליף ע״י כלי אחר שא״צ לו והשני להיפך וזה דבר שאינו מצוי כ״כ להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצין להחליף הכלים זב״ז ע״כ אין בהם דין אונאה כטעם הרמב״ם (וכתב שם דבזה מיושב הא דלא חילקו הפוסקים בדין זה בין אם הוא כלי המצוי לקנות בשוק או לא כמו שמחלק הרמב״ם פ״ו מה׳ פקדון ובח״מ סי׳ ע״ב א״ו דאף אם הוא מצוי לקנות מ״מ דבר זה איני מצוי) אבל בקנה כלי במעות או אפי׳ בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניות חליפין שזה דבר מצוי לקנות כלי כזה ע״י מעות כדאמרי אינשי עם מעות יכול לקנות הכל ודאי דאית ביה דין אונאה וא״כ גם בנ״ד שהחליף כלי בפירות אית ביה דין אונאה ובנ״ד הוי מקח טעות וחוזר עכ״ד ע״ש. והנה באמת בתשו׳ הרדב״ז שם ס״ס רסט לא כ״כ שכתב שם וז״ל והוי יודע שהמחליף כלים בפירות או בסחורה אחרת אע״פ שאין לבעל הכלי (ר״ל שלקח עתה הכלי אונאה לפי שהוא צריך לאותו כלי. לבעל הפירות יש אונאה שאם נתאנה בעל הפירות יחזור שהרי אומר לא בשביל שבעל הכלי אין לו אונאה אני אפסיד את דינו עכ״ל הרי דפשוט בעיניו שאין לבעל הכלי אונאה ומ״מ נראין דברי השבו״י הנ״ל ומסתבר טעמיה אך מה דמשמע מלשון השבו״י הנ״ל דמיירי בלא שמו צ״ע דהא בלא שמו אפי׳ פירות בפירות אין דין אונאה כמ״ש הכ״מ ובסמ״ע ס״ק ל״ו וצ״ל לפי שהאונאה היתה יותר מכפל ע׳ בנ״צ בד״ה אין לו (או אפשר דס״ל כהמחנ׳ אפרים ה׳ מכירה סי׳ ח׳ בפי׳ דברי הרמב״ם וכמ״ש בנ״צ בד״ה המחליף) (ויש לעיין בהחליף כלי בכלי עם מעות דהיינו ששמו כלי א׳ עשרה זהו׳ וכלי הב׳ בחמשה זהו׳ והוסיף לו חמשה זהו׳ מה דינו ולכאורה נראה דדינו כמו כלים בכלים גרידא דאין להם אונאה אפי׳ שמו (ע׳ בס״ק הקודם דהיינו אם המאנה מוחזק) וצ״ע:

(יג) אין לו אונאה – ע׳ בתשו׳ רדב״ז ח״ד סי׳ רסט שכ׳ דאפי׳ ביטול מקח ביותר משתות אין להם שהרי כ׳ הרמב״ם אפי׳ מחט בשריון והדבר ידוע שהשריון שוה כמה אלפי אלפים מחטין ע״ש ופשוט הוא. ומ״ש עוד שם דאפי׳ ע״י מום אין בחליפין מתבטלין שהרי מחט בשריון אין לך מום גדול מזה כו׳ ע״ש הוא תמוה מאד וכבר השיגו בזה בס׳ מ״א ה׳ מכירה סי׳ ט׳ והעיקר כמו דמסיק הרדב״ז ז״ל עצמו שם בסוף התשו׳ שאם יש מום במחט או בשריון חוזר דמצי למימר כלי שלם הייתי צריך ע״ש וכ״כ בפשיטות בנה״מ דטענת מומין ודאי דיש לו דאין אדם מתפייס במומין ע״ש וכ״כ בתשו׳ גליא מסכת סי׳ י׳ ע״ש:

(יד) אחר המכירה – ע׳ בנה״מ שכ׳ דוקא בעסוקין עדיין באותו ענין דאין סברא שיועיל שומא אחר המכירה כי מה דהוה הוה עכ״ל:

(טו) אבל במפרש – עיין בתשובת הרדב״ז ח״א סי׳ תל״ח שנשאל בראובן שמכר לשמעון מכר ומחלו זה לזה אונאת שתות ושוב נמצא במכר אונאה יותר משתות מהו כיון שמחל לו השתות אין כאן אונאה אלא פחות משתות והויא מחילה או דילמ׳ לא ואם תמצא לומר לא הויא מחילה הוי ביטול מקח וחוזר או דילמא המקח קיים ומחזיר לו מה שהוא יותר משתות והשיב הדבר ברור אצלי דהוי ביטול מקח וחוזר דהא פחות משתות הוי מחילה ואם הוא שתות מחזיר הכל אפילו מה שהיה ראוי להיות מחילה וטעמ׳ דפחות משתות מחיל אינש טפי לא מחיל כלל ודמיא נמי להא דאמר בפ׳ המוכר פירות [בש״ע לקמן סי׳ רכ״ט ס״א] ואם בא לנפות מנפה את כולן כו׳ ה״נ בנ״ד שתות מחיל ליה טפי משתות לא מחיל כלל וכיון דליכא מחילה הדבר ברור דהוי ביטול מקח וחוזר עכ״ל:

(טז) שאינו שוה אלא מנה – ע׳ בתשו׳ גליא מסכת ס״ס ד׳ שנסתפק בהך דינא באומר חפץ זה שאני מוכר במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה דאין כאן אונאה ביתרון אבל אם נמצא אונאה במנה עצמו היינו שאיכו שוה רק שמונים איך לחשוב חשבון השתות אם מעיקר שווי החפץ כפי שאמר לו שהוא רק מנה ממילא יש יותר משתות או לחשוב מהסך שנותן קונה זה וממילא אונאה ופחת עשרים שיש כאן הוא פחות הרב׳ משתות כו׳ הדר פשוט לנפשיה דודאי בכה״ג יש כאן ביטול מקח בכל אופן משום דהלוקח אומר אני סבור וקיבל להוסיף על כל זוז מקרן עוד זוז כפל וממילא כשיש פחת שאינו שוה רק שמונים לא הייתי נותן עבירו רק כפל על שמונים ויש אונאה ארבעים ע״ש. ומדבריו מבואר דאילו נמצא פחת פחות משתות מזה המנה עצמו אין ספק כלל דודאי המקח קיים אולם מצאתי בספר חידושי רע״ק איגר זצ״ל למסכת ב״מ דף נ״א ע״ב שמסתפק בזה וז״ל מסתפקנ׳ באם החפץ היה שוה רק צ״ט אי נימא דהוה כמוכר לו שוה צ״ט בק׳ דאידך מאה כו׳ רק כמתנה בעלמא לא מקח דלגבי שומת המקח דאמר לו ששוה רק ק׳ הוי רק טעות מן צ״ט למנה והוי מחילה או נימא דהוא ידע ומחיל ומתרצה שיהא האונאה בק׳ אבל במותר לא נתרצה והוי כמאנהו שוה צ״ט בק׳ ולזה לא נתרצה וצ״ע עכ״ל. ולכאורה יש ללמוד זה מדברי תשובת הרדב״ז שהבאתי לעיל ס״ק ט״ז. דגם שם אפשר לומר דמה שמחל לו אונאת שתות הוא מתנה בעלמא כיון דהוא טפי ממה ששיערו חכמים שדרך למחול ואפ״ה פסק דהוי ביטול מקח ויש לחלק:

(יז) ויש חולקים – עי׳ בתשו׳ גליא מסכת סימן י׳ שכ׳ דאפי׳ לדעה זו דאפי׳ ביטול מקח אין לו לקונה מבעה״ב נראה פשוט דמום חוזר עליו כו׳ ע״ש:

(יח) באמונה אין לו עליו אונאה כו׳ – עיין בנה״מ שכ׳ דבתשו׳ מהרי״ט ח״ב סי׳ י״ט הקשה דלא יהא דלא אמר ע״מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה כמ״ש לעיל סכ״א ותירץ דנו״נ באמונה הוי כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע״ש והוא ז״ל כתב עליו דהוא דוחק אך נראה לחלק בפשיטות כו׳ עד ולפ״ז נראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ומכר באמונה ואינה להלוקח יכול הלוקח לחזור בו כו׳ ע״ש עוד. ולכאורה נראה דזה דוקא בגוונא דנקט הרמב״ם והש״ע שא״ל חפץ זה בכך וכך לקחחיו כו׳ דבזה אנו צריכין לטעמא דנה״מ משום דהמוכר א״י שווייו כלל דהא באמת נתן בעדו כל כך ולישא וליתן ע״פ האמת לא אסרה תורה כו׳ וממילא דאם ידע מקודם שנתאנה שוב אסור לו להונות לחבירו וניתן להשבה אולם בגונא דנקט ר״ח ז״ל שהוא הי״מ שהביא הטור דבסתם לקחו ולא פי׳ בשעת המקח במה לקחו רק א״ל הלוקח אני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך כו׳ בלא״ה לא קשה קושיית מהרי״ט הנ״ל כמ״ש בס׳ מחנה אפרים בדיני אונאה ס״ס ט״ז משום דבכה״ג ודאי לאו אאומדנא דידיה קא סמיך שהרי עדיין לא ידע כמה אלא חייתא דקיטרי קביל עליה בין רב בין מעט עש״ב א״כ י״ל דאפי׳ ידע מקודם המוכר שנתאנה ומכר אח״כ באמונה אינו יכול לחזור מה״ט דסבר וקיבל וצ״ע. וע׳ בתשו׳ גליא מסכת סי׳ א׳ שהאריך בענין זה נדון בדבר חדש ותו״ד דשיטת ר״ח עם שיטת הרמב״ם המה שני ענינים נפרדים שדעת ר״ח ז״ל לפרש כוונת אין לו אונאה האמור בברייתא קאי על אונאה שנמצא שנתאנה מוכר זה בעת שקנה ממוכר הראשון לכן מפרש דאיירי דוקא דהאי לוקח אינו דורש בשעת קנייתו סכום המקח רק מאמינו בכמה שיאמר לו אח״כ ומתחייב ליתן לו אותו סך שנתן זה אם לזול אם ליוקר כו׳ אולם הרמב״ם שמפרש שאמר חפץ זה בכך וכך לקחתיו כו׳ ס״ל דלא איירי כלל הסוגיא מענין אונאה הנמצא במקח זה בקנייתו מן הראשון אלא איירי במה שמוכר זה מעלה שכרו סך רב יותר מדמי הקרן שנתן עבור מקח זה אצל מוכר הראשון ומטעם שזה דומה למפרש יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו׳ והאריך בזה ומסיק כן לדינא בענין תגרי זמנינו שהנהוג שהסוחר אומר לבעל החנות על נאמנותו בכך וכך לקחתיו ומתפשר עבור ריוח כך וכך פראצענט אם נמצא אח״כ אונאה שנתאנה הסוחר בקנייתו יכול בעל החנות הקונה מהסוחר לתבוע אונאתו לא מבעיא לדעת הרמב״ם פשיטא דרק על משכורתו שמודיע לבעל החנות אין בו דין אונאה משום דידע ומחיל אבל לא על גוף הקרן ואפי׳ לפי׳ ר״ח ג״כ שייך דין אונאה בזה לפי שדרך בעל החנות שדורש על סכום הקרן כו׳. ושם בסי׳ ג׳ תשו׳ הגאון מוה׳ דוד ז״ל אב״ד דק״ק מיר שהשיב על כל דבריו ומסיק לדינא הדבר ברור בהמו״מ של הסוחרים תגרי זמנינו הנסחר ע״פ אמונה אין בזה דין אונאה כלל וכפי שפסקו ראשונים וגדולי האחרונים ואין לנו לחלוק עליהם אלא בראיות ברורות ולא בסברות מלבות באות וכן היו דנין בכל בתי דינין שבישראל כו׳ והרה״ג המחבר ז״ל חזר וכתב להעמיד ולחזק דבריו. ומה מאד ישרו דבריו בעיניו עד שקילס א״ע שכוון האמת בדעת הרמב״ם ומי שלא ידון כך נוטה לטעות בדבר משנה והלכה ברורה ע״ש. ובאמת דבריו נאמרו בפלפול יפה בטוב טעם ודעת אבל מה נעשה שהוא נגד דעת כמה ראשונים וגדולי האחרונים בודאי חלילה לנו לזוז מדבריהם. וע״ש עוד בתשו׳ מהג׳ מוה׳ דוד דק״ק מיר הנ״ל שכ׳ דנ״ל דלפי׳ הרמב״ם דוקא במי שדרכו תמיד להיות נו״נ באמונה והלוקח והכל יודעים מזה כדרך סוחרי זמנינו בזה הסברא נותנת שלא יהיה דין אונאה (לא בקרן ולא בריוח) כי הלוקח אינו יורד כלל על שוי המקח מחמת שיודע שהמוכר אינו מוכר כלל בשוי המקח רק באמונה כפי מה שקנה אבל באיש שאין דרכו להיות נו״נ באמונה והוא עובר בשוק ואומר חפץ זה בכך לקחתיו ואני רוצה להשתכר כך והלוקח נתרצה בזה אינו מוכח שהמקח נגמר ע״י אמונה די״ל הלוקח טעה וסבר ששוה כך ואף שאומר שמאמינו אינו אלא פטומי מילי מאחר שבעינו דימה ששוה כפי שאומר המוכר ולכן אם נמצא אח״כ אונאה במקח זה חוזר כו׳ וגם הר״ח מודה להרמב״ם לדינא רק הוא מפורש נו״נ באמונה היינו שעסק מכירה הלז נעשה דרך אמונה וזהו רק באופן שהלוקח אינו יודע סכום המקח רק אומר אני מאמינך כפי שתאמר דמי המקח ואוסיף לך כך שבזה נתברר שעסק הלז נגמר ע״י אמונה הדין בזה שאין עליו אונאה ומכ״ש במי שדרכו להיות נו״נ באמונה כו׳ ומ״ש הטור בדברי ר״ח שאפי׳ א״ל תן לי כו׳ וגם הסמ״ע כ׳ דאף דלא ידע כו׳ אין הכוונה מכ״ש אם ידע הלוקח והאמין לו דזה אינו לפי דברינו הנ״ל רק הכ״ש הוא אם ידע הלוקח ע״פ דבורו של מוכר ובדרכו של מוכר לישא וליתן באמונה כו׳ ומסיים שם בזה״ל אף שלדעתי נראה שזה ברור לדינא ולא מצאתי בפוסקים מי שיחלוק ע״ז בפירוש אך מסתימת דבריהם משמע שלא חילקו כלל בזה ובכל אופנים כשהמקח נעשה ע״י אמונה אין אונאה לזאת עדיין אינני מחליט דברי להלכה ע״ש:

(יט) אין לו עליו אונאה – עבה״ט לענין בטול מקח וע׳ בתשו׳ שבו״י ח״ג סי׳ קסט שכ׳ דנראה פשוט בנו״נ באמונה ואח״כ נמצא מום במקח יכול לחזור דלא מצינו בש״ס ופוסקים רק דאין עליו אונאה אבל מום שהוא מקח טעות חוזר דאל״כ ה״ל לאשמועי׳ רבותא יותר כו׳ וכן מצאתי בתשו׳ מהרי״ט צהלון סי׳ כ״ה עם הסכמת מהר״ם גלאנטי יע״ש וכ״ז דלא היה יכול להבחין זה בשעת המקח כו׳ (עמש״ל סי׳ רל״ב ס״ג סק״א) ע״ש וכ״כ בתשו׳ גליא מסכת סי׳ י׳ מסברא דנפשיה ע״ש ולא ראה שכבר קדמו השבו״י הנ״ל:

(כ) בכך וכך לקחתיו – ועיין בתשובת הרדב״ז חלק א׳ סי׳ נ״ז בראובן שקנה סחורה בפני שמעון וא״ל שמעון אתן לך ריוח דינר ותננה לי ונתנה לו אם יש עליו אונאה א׳ דמיא לנו״נ באמונה או לא. והשיב אין לו עליו חונאה ומכ״ש אם הוא סומך על אמונתו של זה לא יסמוך על מה שראו עיניו והראיה ממ״ש ר״ח ז״ל בטעם הדין דנו״נ באמונה (הובא בנ״י ובהג״א פ׳ הזהב ובב״י) כו׳ והכא נמי לא סמך על שווי הסחורה אלא על מה שראו עיניו שנתן ראובן בפניו ולפיכך אין לו עליו אונאה עכ״ל והביאו בקצרה בספר שער משפט וכתב דכן כתב בתשו׳ מהרי״ט חח״מ סי׳ י״ט ע״ש ועמ״ש בס״ק שלפני זה:

(כא) העבדים והשטרות והקרקעות – כתב הסמ״ע סעיף קטן נ״א וז״ל ודע דמהרש״ל ז״ל כתב דאף דאיתמעטי הני מדין אונאה מכל מקום לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ר״ס רכ״ח אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו עכ״ל. ולכאורה מ״ש ובכלל לא תונו איש את אחיו הן הוא ט״ס וצ״ל ובכלל לא תונו איש את עמיתו הן דקרא זה הוא באונאת דברים כדאי׳ בפ׳ הזהב נ״ח ע״ב גם צ״ע למה לא הזכי׳ דברי הרמב״ן הביאו הרא״ה בס׳ החינוך סימן של״ז דס״ל דעובר באותו הלאו עצמו דאונאת ממון ולא אתמעטו הני אלא מדין חזרת אונאה וכמו שיובא בנ״צ ע״ש:

(כב) השטרות – עיין בקצה״ח לעיל סי׳ קכ״ו סק״ט שכ׳ דבר חדש הא דאין אונאה לשטרות היינו דוקא במוכר שט״ח בכומ״ס דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעוטי מדין אונאה מכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שגופו ממון אבל מוכר חובות בע״פ ע״י מעמד שלשתן יש להם אונאה דהחובות גופיה הוי גופן ממון ואע״ג דאין יכול להקדישן היינו מטעם אחר משום דבר שאינו ברשותו אבל גופו ממון הוי ע״ש ועיין בס׳ דברי חיים דיני הלואה סי׳ ל״ו שכ׳ עליו ולדעתי צ״ע הא דבעי הש״ס ב״מ דף נ״ו בשטרות טעם משום דאין גופו ממון הוא משום דהוי דבר המטלטל ונקנה מיד ליד לכך בעי הטעם דאין גופו ממון אבל במלוה ע״פ בלא״ה לית ביה דין אונאה דנמעיט מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולא עדיף מקרקע דיצאו קרקעות שאינן מטלטלים עכ״ד ועיין בס׳ חות דעת ליו״ד סי׳ קע״ג סק״ח עמ״ש בש״ע שם דבדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למוכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני וכ׳ הח״ד וז״ל ונראה דאין דין אונאה בזה אפילו אם יש שיעור אונאה אחר שומת החפץ והאגר נטר והטעם דהא צריכין לישום ג״כ החוב כמה הוא שוה כפי מה שהוא כו׳ ובמוכר שט״ח אין בו דין אונאה כמבוא׳ בח״מ כו׳ עכ״ל מזה משמע דס״ל ג״כ בפשיטות דגם מוכר חוב בע״פ אין בו דין אונאה מדלא מפליג בזה אולם עיקר דינו של הח״ד הנ״ל צ״ע מדברי הש״מ פא״נ דף ס״ה בד״ה לרבינו הגדול זצ״ל בתשובה כו׳ עש״ה:

(כג) וההקדשות – עסמ״ע דהקדש עניים ודבית הכנסת דינו כחולין ע״ש ועיין בתשובת שבו״י ח״א ס״ס קס״ו הביא בשם תשובת באר עשק סי׳ ג׳ שכ׳ על נדון דידיה גם לא מצי למטען אונאה דאלו דברים שאין להם אונאה וחד מנייהו הוא הקדשות ומפיק לה מקרא דכי תמכרו ממכר לעמיתך כו׳ ולא של הקדש ה״נ איש אחיו ולא של קהל כו׳ והוא ז״ל השיג עליו וכ׳ נשתקע ולא נאמר כלל דבר חדש שלא נשמע מעולם ואדרבה מטוניה מדאיתמעט בש״ס הקדשות מעמיתך מכלל דהדיוט אף בשל רבים איכ׳ אונאה ועוד דהא הרא״ש וסיעתו השמיטו הא דהקדשות משום דבזה״ז ליכא הקדש אלא לעניים ולב״ה דיש לו דין חולין ואיכ׳ דין אונאה אף דרבים נינהו ועוד דא״כ גם בעושק דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול ג״כ נדרוש הכי כו׳ ע״ש. ומ״מ נלע״ד לכאורה דאם אינם של רבים אפילו הן שותפים אינו חייב להחזיר עד שתהא האונאה פרוטה לכל א׳ וא׳ עי׳ לעיל ס״ה וע״ל סי׳ רס״ב ס״ב דאית׳ שם אפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאינו מגיע לכל א׳ ש״פ א״ח להחזירה. מיהו למ״ש בלבוש שם הטעם דאע״ג דומצאתה איכ׳. אשר תאבד לכל א׳ ליכא ע״ש אין ראיה משם וצ״ע:

(כד) יתר מפלגא – עבה״ט ועיין בס׳ שה״מ פי״ג מהלכות מכירה הלכה ח׳ שהשיג על הש״ך ומסיק דהעיקר כמ״ש הכ״ח והדרישה ודלא כהש״ך ע״ש:

(כה) טרקלין גדול בדינר – עבה״ט שכ׳ דהמחבר לטעמיה אזיל כו׳ ועיין בנ״צ מ״ש בזה: